לפני כמה שנים יצא לי לקחת חלק בשיעור שהעבירה מרצה מעניינת באופן חריג – דנה פולבר. השיעור היה מוקדש להיסטוריית חג הפורים, כמו עוד עשרות שיעורים שהוקדשו לנושא הזה, שהשתתפתי בהם. אבל, עלי להודות, השיעור הזה חשף ראייה חדשה לגמרי של המאורעות שפקדו את העם היהודי, ושל אלוזיות היסטוריות...

שלום דנה, אתמול לימדתי בני 6 על מגדל בבל (תוך שאני זוכרת את השיעור שלנו). כאילו שכחתי את כל הפרשנות הרגילה של הסיפור, וביחד עם ילדים (די קטנים, בעצם) פשוט ניתחנו את טקסט התורה. לפתע הטקסט הזה נהיה התחלה של שיחה רצינית על יצירתיות, על מקוריות, על חברות. איזו תפנית מפתיעה! שוב הרגשתי אסירת תודה על מבט חדש בתורה שהענקת לנו. בעונג רב הייתי לומדת עוד!

... מכל מדרשים שכתבו נשים בלשון חז"לית אני חוזרת שוב ושוב אל מדרש של דנה פולבר, שמצמרר אותי תמיד כי הוא נוגע בשורש הדברים: ומהו 'וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ'? לא נתקללה חוה, אלא במשלים שימשילו עליה בני אדם. רבותינו, זכרם לברכה, המשילו נשים לכל דבר שבעולם: רצו להמשילן לכוס – המשילו, חפצו להשוותן לבשר – השוו. בקשו להשוותן לפת דימו. איוו לתארן כקרקע, תיארו … הן היו בעיניהם כתבשיל, ככבשות, כאווזות, כגופו של אדם; וגם כחמת מלאה בדבר זה או אחר, וכערוה. לעתיד לבוא יתקיים: "לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אלוהים, הִשְׁבַּתִּי אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה וְלֹא יִמְשְׁלוּ אֹתוֹ עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל" (יחזקאל יב, כג).[ii] הנה דוגמה לאישה דוברת חז"לית שוטפת, שמשלבת מחויבות לפסוקים יחד עם שליטה ובעלות עליהם. וכאשר היא מחברת באופן נועז בין "וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ" לבין "הִשְׁבַּתִּי אֶת-הַמָּשָׁל הַזֶּה", היא מכריזה כי מושל הוא מי שכותב את המשלים, מי שמְמַשֵּׁל, מי שבידו הכוח לפרש. הקסם הוא בכך שהמדרש הזה עצמו מוכיח את כוחן של נשים בפרשנות. ניכר כי מילות התורה נענות לדנה פולבר בהתמסרות גדולה.